רכבת חג'אז

רכבת חג'אז הוא אחד ההישגים החשובים ביותר בעידן הסולטאן עבדול חמיד השני והאימפריה העות'מאנית, שתרם לקישור חלקי האימפריה יחד, מכיוון שרכבת החיג'אז הפחיתה את זמן הנסיעה למכה ומדינה מ- 50 יום לחמישה ימים בלבד.

המטרה העיקרית של רכבת חג'אז הייתה לקשר את בירת הח'ליפות האיסלאמית "איסטנבול" עם מדינה ושאר האימפריה העות'מאנית, כדי להקל על תנועת עולי רגל ונוסעים בין חלקי האימפריה.

ההיסטוריה של רכבת חג'אז

הרעיון של הרכבת החיג'אזית החל להתגבש לראשונה בשנת 1864 בעידן הסולטאן עבדול עזיז הראשון, אך הפרויקט עמד בפני קשיים הנדסיים וטכניים רבים שעיכבו את היישום.

כאשר הסולטאן עבדול חמיד השני השתלט על כס המלוכה של האימפריה העות'מאנית, הסולטאן היה מעוניין לקדם את הרעיון של "אחדות איסלאמית" על ידי קישור המדינות העות'מאניות עם רכבת חג'אז.

בשנת 1900 הוציא הסולטן את פקודותיו להתחיל בתהליך הקמת הרכבת החיג'אזית החדשה, שם הפקיד את משימת הבנייה בידי אחמד איזאת פשה אל-עבד.

הרעיון להקים את הפרויקט כלל הקמת רשת רכבות המקשרת בין רכבת אנטוליה לבין רכבת בגדאד, לחיג'אז וללבנט, כך שבסופו של דבר יוכלו הנוסעים לנסוע ישירות מאיסטנבול למדינה ומכה.

הרעיון כלל הקמת קו טלגרף לאורך הרכבת, במטרה להקל על תהליך התקשורת בין מחוזות האימפריה העות'מאנית.

הסולטן החליט כי מסילת הרכבת "חג'אז" שתקושר לרכבת אנטוליה "תחל בדמשק ותעבור דרך עמאן בירדן, טאבוק ומדאעין סאלח, ותגיע למדינה, ובלבד שמדינה תהיה מקושרת למכה ומשם. לנמל ג'דה.

המטרה להקים את רכבת חג'אז

היו הרבה מטרות מאחורי הקמת רכבת חג'אז. ניתן לחלק את היעדים באופן הבא:

דָתִי

המטרה העיקרית של הקמת מסילת הברזל של חג'אז הייתה לשרת עולי רגל מוסלמים על ידי מתן דרך בטיחותית, מהירה ונוחה לנסיעה, בנוסף להגנה על עולי רגל מפני שודדים ותנאי נסיעה מסוכנים.

הפרויקט נועד גם להגדיל את מספר הצליינים המוכנים לבצע את החאג ', מכיוון שרכבת חג'אז תוביל לירידה משמעותית בעלויות חג'ג', מה שיגדיל את מספר ההגעה למכה.

חסכוני

לרכבת חג'אז יתרונות כלכליים רבים בכך שהיא משיגה רנסנס מסחרי עצום לערי לבנט וחג'אז הממוקמות לאורך קו הרכבת, שכן הרכבת תתרום להובלת מוצרים חקלאיים ותעשייתיים לאזורים אחרים באופן מהיר ויעיל.

בנוסף, חיבור רכבת הרכז לנמל ג'דה שתוכנן יביא להתאוששות משמעותית בסחר בג'דה הנחשבת לאחד הנמלים החשובים ביותר בים סוף באותה תקופה.

צבאי

אחד היתרונות החשובים ביותר של רכבת חג'אז הוא היתרונות הצבאיים, שכן הרכבת מאפשרת תנועות צבאיות והובלת חיילים וציוד במהירות ברחבי האימפריה בכלל.

הובלת כוחות וציוד מלחמה ברכבת תוכננה לתרום תרומה חזקה להגנה על חג'אז, מקכה, מדינה ותימן מפני התקפות חיצוניות.

פּוֹלִיטִי

הסולטן עבדול חמיד השני התכוון להעניק למדינה העות'מאנית עצמאות מאירופה, ולאחד את שורות המוסלמים באמצעות רעיון האחדות האיסלאמית, המבקשת לדחות את הקנאות הלאומית והאתנית להתמודד עם שאיפות המדינות האימפריאליסטיות והקולוניאליסטיות נגד מדינה עות'מאנית.

הסולטן התכוון להקים את רכבת חג'אז כדי לקשר בין מחוזות המדינה זה לזה ולהגביר את תנועת התחבורה, מה שמעניק לאזרחי האימפריה העות'מאנית תחושה אמיתית של נאמנות מכיוון שהיא מראה שהאימפריה דואגת לכל הפרובינציות ללא אפליה.

מימון פרויקט הרכבת של חג'אז

פרויקט הרכבת של חג'אז היה יקר מאוד מכיוון שתקציב הפרויקט הסתכם ב 18% מסך התקציב של האימפריה העות'מאנית, בערך 4 מיליון לירות עות'מאניות.

עלות הפרויקט היא כ- 30,000 ק"ג זהב, על פי החישובים המשוערים של ימינו.

הסולטן עבדול חמיד השני רצה ליישם את הפרויקט ללא הלוואות מחו"ל, מכיוון שהמדינה הוטל על חובות רבים בנוסף לחובות פרויקטים של הרכבת האנטולית ורכבת בגדאד.

הח'ליף פנה אל העולם האיסלאמי לתרום על מנת להשלים את הפרויקט, שכן מסע התרומות הושק במאי 1900 עם תרומה מיוחדת מכיסו של הסולטאן עבדול חמיד השני בסכום של 350 אלף לירות עות'מאניות , וכידי מצרים עבאס הלמי השני תרם חומרי בניין.

בנוסף לסולטן, פשעות המדינה, עובדים, סוחרים, חיילים וכל המוסלמים מכל רחבי העולם האסלאמי תרמו סכום כסף משמעותי.

עורות ההקרבה בקורבן באיירם נאספו ונמכרו, ומחירם הועבר למימון תקציב הרכבת, בנוסף לקיזוז 10% משכר עובדי המדינה כדי לתרום להקמת הרכבת.

המדינה הוציאה גם בולי דואר שישולמו בעסקאות ממשלתיות להחזרת הכנסותיה למימון הפרויקט, בנוסף למס של חמישה קורוש על כל הגברים.

התרומות כיסו כשני שליש מהעלות הכוללת להקמת הפרויקט והיה אחד ממסעות התרומה המצליחים ביותר באותה תקופה, עם השתתפות חזקה ותנופה.

הקמת רכבת חג'אז

עבודות הבנייה והבנייה החלו באופן רשמי ב -1 במאי 1900, ותהליך הקמת קו הרכבת בין דמשק לדרעא החל ב -1 בספטמבר אותה שנה בטקס לציון 25 שנה לסולטאן עבדול חמיד השני בהשתלטותו.

בראש עבודת ההנדסה עמד מהנדס גרמני שעבד בהנהגתו 34 מהנדסים גרמנים ועות'מאניים בנוסף מהנדסים איטלקים, צרפתים ובלגיים.

התעסוקה הייתה תלויה בעיקר בחיילי הצבא העות'מאני, מכיוון שמספר העובדים נאמד בכ -5 עד 7,000 חיילים עות'מאניים, וכמה מתנדבים הגיעו ממדינות אחרות.

מספר החיילים שעבדו באופן קבוע על קו הרכבת הגיע ל 6,000 חיילים, בנוסף ל 200 מהנדסים.

כדי לחסוך בהוצאות החליטה המדינה לתת לחיילים משכורת נמוכה ולפצות על כך בהפחתה של שנה בתקופת הגיוס למגייס המשתתף בעבודות בנייה.

בשנת 1903, הרכבת של חג'אז הגיעה לעמאן ולאחר מכן למאן בשנת 1904, ומסע הרכבת הראשון בין דמשק למען המריא בשנת 1905.

מסילת הברזל של חג'אז הגיעה למדינה ב- 31 באוגוסט 1908, כאשר הקו הוקם במדינה עם עובדים ומהנדסים מוסלמים בלבד, ללא השתתפותם של מהנדסים גרמנים, בהתחשב בקדושת המקדש.

קשיים שהתמודדו עם רכבת חג'אז

מסילת הברזל של חג'אז התמודדה עם מכשולים רבים, והחשוב שבהם היה המחסור במים בהיג'אז. בעיה זו נפתרה על ידי קידוח בארות ושימוש במשאבות אוויר וקיטור.

חלקים מסוימים של הרכבת שימשו לאחר השלמתם להעברת מיכלי מים.

הייתה גם בעיה עצומה, שיטפון, שבו נוצר משבר במהלך הבנייה והפעולות, מה שגרם למדינה להקים בנקים עבור סוול לאורך הקו.

כמו כן, הייתה הבעיה של הזזת חול שעליה התגברו המהנדסים העות'מאניים על ידי כיסויו בשכבת חרסית, בנוסף לבניית סכר אבן במקביל לקו.

תחנות הרכבת של חג'אז

ברכבת חג'אז היו תחנות רבות, מכיוון שהמרחק בין התחנות היה קרוב ל -20 ק"מ ולפעמים פחות מזה.

מטרת המרחקים הקצרים בין התחנות הייתה לשמר את מסילת הברזל של חג'אז בנוסף להקמת מרכזים עירוניים לצורך מנוחה ואספקת מים, שכן היו תחנת באר ומאגר לשימור מים.

תחנת דמשק

אחת התחנות המרכזיות ברכבת חג'אז, כיוון שעיצובו היה בהשראת האדריכלות האנדלוסית.

תחנת עמאן

אחת התחנות החשובות ביותר ברכבת Hejaz ממוקמת 222 ק"מ מתחנת ההתחלה הראשית בדמשק, והיא כוללת 5 קווי משנה, מפעילה לתחזוקת קטרים ומשאיות, בנוסף למשרדי הנהלה.

תחנת טאבוק

היא נחשבת לאחת התחנות המרכזיות ומורכבת מ -13 בניינים בקו ישר במקביל למסילה, שם הוקמה התחנה על שטח של כ -80 אלף מ"ר.

תחנת מדיין סאלח

תחנת מדעין סאלח תפסה מיקום אסטרטגי, מכיוון שהכילה בית מלאכה לתיקון מנועים, בנוסף למחסנים ובניינים לשומרים, דיור לעובדים, שירותים ושירותים.

תחנת מדינה

התחנה האחרונה של רכבת חג'אז, שנבנתה בתכנון אדריכלי ייחודי, מכילה מחסן עם קיבולת של 12 קטרי קיטור, וכוללת את מיכל המים הגדול ביותר לאורך הקו.

התחנה נמצאת במרחק של קילומטר אחד בלבד ממסגד הנביא, והקו נחנך רשמית בשנת 1908. נכון לעכשיו, בניין התחנה פועל כמוזיאון בשם "מוזיאון הרכבות של חג'אז".

גשרי הרכבת של חג'אז

לאורך קו הרכבת של חג'אז הוקמו כ -2000 גשרים בגדלים שונים. סלעים מקומיים וסלעי גרניט שימשו בהטמעתם בגלל הקושי להוביל ולייבא בטון.

הגשרים נבנו בצורת קשתות, והמפורסם ביותר בין הגשרים הללו הם הגשרים המחוספסים הממוקמים ממזרח לעמאן, בירת ירדן.

רכבות ועגלות של קו חיג'אז

חברות רבות ושונות בנו את רכבות הרכבת של חג'אז, שהבולטות שבהן היו החברות הגרמניות "זקשי מכינפאבריק", "אוגוסט בורסיק" ו"ארנולד יאנג קטר בד ".

ברכבת חג'אז היו בעבר 132 קטרים ו -1,700 קרונות, ומכוניות רבות עדיין נמצאות בשירות עד היום בתחנת אל-קדאם.

נוספו קטרי דיזל, והם עדיין פועלים, יחד עם כמה רכבות קיטור שנבנו עם תחילת יישום הרכבת.

הוא כלל קרונות רכבת של חג'אז, מקומות ההטבה ואולם תפילה, בנוסף למקומות לאכול.

דרשת הפתיחה של רכבת חג'אז

בעשרים ושניים של רג'אב, 1326 AH, המקביל ל -23 באוגוסט 1908 לספירה, הרכבת הראשונה הגיעה מדמשק למדינה לאחר שכיסתה את המרחק תוך 5 ימים בלבד.

טקס הפתיחה נדחה בשבוע לאחר הגעת הרכבת הראשונה במקביל לזכרו של הסולטן עבדול חמיד השני שישב על כס המלוכה של האימפריה העות'מאנית, כך שהטקס יתקיים בראשון בספטמבר 1908.

טקס הפתיחה לווה בהדלקת מדינה בחשמל לראשונה, שכן ח'ליף המוסלמים, עבדול חמיד השני, הורה להדליק את מסגד הנביא ביום הפתיחה, כאשר קווי החשמל והטלגרף התארכו לצד קו רכבת.

מדינה הפכה לאחר תאריך זה למושל עצמאי שקשר ישירות לפנים העות'מאניים בגלל חשיבותו.

תקופת העבודה של רכבת חג'אז

מסילת הברזל של חג'אז השפיעה מאוד על המדינות בהן הוקמה, והשימוש בה לא הוגבל רק למוסלמים, מכיוון שאינם מוסלמים הורשו להשתמש בכל התחנות, אך הגישה למדינה הייתה אסורה על אנשים שאינם מוסלמים.

תחילה הצליח הקו להסיע 30 אלף עולי רגל מדי שנה, עד שהמספר בשנת 1914 לספירה הגיע ל -300 אלף עולי רגל בשנה, באמצעות 3 טיסות שבועיות ממדינה לדמשק.

הקו שימש גם להובלת כסף, חיילים וסחורות בין אזורים ומדינות, מה שהביא לפריחה כלכלית.

הזמנים והשעות של תנועת הרכבת תואמים את זמני התפילה, שכן נסיעות הרכבת דאגו שלא להפריע את זמני התפילה, שכן רכבת חג'אז עוצרת בזמן התפילה, כך שהנוסעים הולכים למכונית המיועדת לתפילה.

רכבת חג'אז קיצרה את זמן הנסיעה בין דמשק למדינה מ- 40 יום לחמישה ימים בלבד, שכן הרכבת ארכה בפועל רק 72 שעות, אך העצירה התכופה של הרכבת בתחנות בנוסף להחלפת קטרים נהגה לקחת עוד יומיים נוספים .

העיר חיפה קיבלה חשיבות רבה ברכבת חג'אז, והקו תרם גם ליציבותם של השבטים הבדואים שהחלה להקים קהילות עירוניות סביב הרכבת.

הקו המשיך לפעול עד ה -13 בג'ומדה אל-עוואל 1336 AH, המקביל ליום רביעי ב -18 בספטמבר 1918, כאשר הטיסה האחרונה שהגיעה לעיר הובלה על ידי סרן מחבוב עלי אל-חוסייני אלמדני.

מסילת הברזל של חג'אז שימשה את נתיני האימפריה העות'מאנית, מוסלמים ועולי רגל במשך 10 שנים, במהלכן הערים הממוקמות על הקו היו עושות שגשוג רב והמסע לחאג 'הוקל על ידי צמצום הזמן והמצוקה לעולי הרגל.

השמדת רכבת חג'אז

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ובהחלטה של המשרד הערבי במשרד החוץ הבריטי, הודיע שריף חוסין על התקוממות הערבים, מה שתרם רבות לחבלה ולהרס ברכבת חג'אז.

הסוכן הבריטי "לורנס" סיפק למורדים מנגנוני הרס וכרייה שבהם יוכלו להשתמש כדי להשמיד את המסילות, הגשרים והמנהרות כדי לנתק את האספקה לכוחות העות'מאניים הנצורים במכה ובמדינה.

המורדים השמידו את קו הרכבת כדי להצור את הכוחות העות'מאניים בתוך מדינה בהנהגת פכר אלדין פאשה, שם המצור התקף במדינה במשך שנתיים ושבעה חודשים, הנחשבת לאחת מתקופות המצור הארוכות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

כוחות המורדים המשתפים פעולה עם הבריטים פוצצו גם קווי טלגרף, שמנעו את אמצעי התקשורת בין החיילים העות'מאניים לבין השבטים הערביים שבני בריתם עמם, ושאר המדינה.

הממשלה הורתה לפאכר אלדין פאשה להיכנע בגלל רקע תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, אך הוא סירב לציית והמשיך להגן על מדינה לאורך כל תקופת המצור עד שהרעב והמחלות התחזקו עליו. חיילים ששכנעו אותו להיכנע ונשאו אותו בכוח לאוהל שהיה מוכן לחתום על הכניעה, שם עזב פכר אלדין פאשה את מדינה בעצב ובצער רב.

חלק מהארגונים הציוניים חיבלו בחלקים ממסילת הברזל גם בפלסטין במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לבודד את פלסטין מהאזורים הסובבים אותה.

עובדות על רכבת חג'אז

• היו קרונות תפילה בתוך הרכבת.
• לוחות הזמנים של הרכבת לקחו בחשבון את זמני התפילה.
• רכבת חג'אז קיצרה את הנסיעה בין דמשק למדינה מ -40 יום ל -5 ימים.
• הרכבות השיגו שגשוג ברבים מהערים בהן עברו.
• בניית רכבת חג'אז עלתה כ -30,000 קילוגרם זהב.
• מסילת הברזל של חג'אז, בשיאה, הובילה 300,000 צליינים מדי שנה.
• לא מוסלמים השתמשו ברכבת, אך נאסר עליהם להיכנס לתחנת מדינה.
• הקו תוכנן להיות משויך לקו בגדאד, אנטוליה ואיסטנבול כדי לאפיין את כל המדינה העות'מאנית.
• במלחמת העולם הראשונה חיבלו המורדים ברכבת.